<h1>אור זרוע — ב"ק</h1>
<h2>דף ו.</h2>
[ב"ק צ"ג ע"ב] מתני' הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזילה דמי עצים וצמר ואינו חייב להחזיר לו כלים. דקנינהו בשינוי. אמרי עצים ועשאן כלים [אין] שיפן לא. צמר ועשאן בגדים אין ליבנן לא והתניא גזל עצים ושיפן אבנים וסיתתן צמר וליבנן פשתן ונקהו משלם כשעת הגזילה. ומתניתין אמאי נקט כלים ובגדים הא אינו חוקקו עד שישפם תחילה וכן צמר מלבנו תחילה ואח"כ טווהו ומשעת שיפוי וליבון יקנה מיד. אמר אביי תנא דידן קתני שינוי דרבנן עצים ועשאן כלים בעצים משופין ועשאן תיבות וקתדראות ומאן נינהו נסרים דהוי שינוי [קל] דהדר לברייתה הוא דאי בעי סתר להו ומשליף ומנתיק הנסרים זה מזה והרי הם נסרים כבתחילה ואפ"ה קני וכ"ש עצים ושיפן דהוי שינוי גמור ומדאורייתא קני כדאמרי' במרובה [לעיל ס"ו ע"א] שינוי קונה כתיבא ותנינא. צמר ועשאן בגדים צמר טווי וארגן דשינוי דהדר לברייתו הוא דאי בעי סתר ליה וכ"ש שינוי דאורייתא צמר וליבנו דשינוי שאינו חוזר לברייתו הוא. רב אשי אמר שינוי דאורייתא נמי קתני. תנא דידן תנא שינוי דאורייתא דלא הדר קתני דקני אבל שינוי דרבנן לא קני. ודקשיא לך משיפוי וליבון הוא דקני וכלים ובגדים למה לי ה"ק עצים ועשאן כלים היינו בוכאני לכתוש דהיינו שיפן וליכא חקיקה צמר ועשאן בגדים נמטי דאין מלבנין אותו הצמר. אבל היכא דליבנן מליבון [קנייה]. (ד)נמטי היינו שינוי דלא הדר דאין הצמר חוזר לברייתו להיות כל נימא ונימא בפני עצמה. הילכך רב אשי סבר דשינוי דהדר לברייתיה לא קני בגזלן אלא דוקא דלא הדר דומיא דעצים דשיפן. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דוקא שיפוי כי האי גוונא שנעשו בכך בוכאני מועיל דחשיב שינוי מעשה כמו כן עבדינהו נסרים מהני אבל שיפוי בעלמא שאין שמו משתנה בשיפוי אינו חשוב שינוי מעשה. והכי אמרי' בפרקין [לקמן צ"ו ע"א] גזל דיקלא וקטל לא קני דיקלא ועביד גובי לא קני דגובי דדיקלא מיקרו אבל גובי ועביד כשורי קני מעיקרא גובי והשתא כשורי. ופרכינן ליבון מי הוי שינוי ורמינהו לא הספיק ליתנו ראשית הגז לכהן עד שצבעו פטור דקנייה ליבנו ולא צבעו חייב. אלמא ליבון לא קני. אמר אביי לא קשיא הא ר' שמעון הא רבנן דתנן גזזו וטוואו וארגו אין מצטרפין [ליבנו ר"ש אומר אין מצטרפין] וחכ"א מצטרפין ומתניתין חכמים וברייתא דלעיל ר' שמעון ולא תקשי מתני' אברייתא מצמר אצמר. אבל מעצים לעצים הכי נמי דתקשי ובעינן לשנויי כדשנו אביי ורב אשי. רבא אמר הא והא ר' שמעון היא ולא קשיא הא דנפצי נפוצי ביד לא הוי שינוי הא דסרקיה במסרק הוי שינוי אבל לרבנן אפי' סרקיה במסרק לא הוי שינוי ומתני' רבנן וליכא למיפרך. רב חייא בר אבא אמר הא דכברייה כברויי בגפרית להתלבן יפה הוי שינוי הא דחווריה חוורויי' לא הוי שינוי. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דתרווייהו אליבא דכ"ע ובחווריה חוורויי' אפי' לר' שמעון לא הוי שינוי וכברייה כברויי אפי' לרבנן הוי שינוי. ורבא לא רצה לתרץ כך דקא סבר דכברייה לאו ליבון מיקרי אלא צביעה שתיקנו בגופריתא הילכך בכברייה בגופרית לכ"ע הוי שינוי וקני אפי' לרבנן נפצי ביד וסרקי במסרק תרוייהו לרבנן לא קני אליבא דרבא. ופרכינן השתא יש לומר צבעו לר' שמעון לא הוי שינוי ליבון הוי שינוי דתנן גזזו ראשון ראשון וארגו ראשון ראשון וצבעו אין מצטרפין ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון צבעו מצטרף אלמא לר' שמעון צבעו לא הוי שינוי ולא קני. אמר אביי לא קשיא הא ר"ש בן יהודה אליבא דר' שמעון דצבע לא הוי שינוי הא רבנן אליבא דר' שמעון דליבון הוי שינוי. רבא אמר לא פליגי רבנן עליה דר' שמעון בן יהודה דאמר צבעו לר' שמעון לא הוי שינוי. אלא לכ"ע אליבא דר' שמעון צבע לא הוי שינוי דשאני צבע הואיל ויכול להעבירו ע"י צפון. אבל ליבון דלא הדר לברייתו לכ"ע הוי שינוי אליבא דר' שמעון. והא דתנן לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור [ו]אוקימנא (ככ"ע) כדברי הכל אפי' לר' שמעון בקלא אילן דלא עבר. הילכך צבע בקלא אילן לכ"ע הוי שינוי הואיל ואינו יכול להעבירו ע"י צפון.
<h2>דף כט.</h2>
[ב"ק קט"ז ע"א] מתני' ואם אמר לו אציל וכו' ולימא ליה משטה אני בך מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר ליה טול דינר (זה) והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא א"ל משטה אני בך הכא נמי נימ' ליה משטה אני בך אמרי הא לא דמי' אלא לסיפ' ואם א"ל טול דינר זה בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רמי בר חמא סיפא בצייד השולה דגים מן הים עסקי' דא"ל אפסדתן כוורי בזוזא והיינו זה דקתני טול דינר זה שאתה מפסיד. מתני' נמי שאומ' לו אמרת לי שפוך יינך והצל דבשי שהפסדת לי ייני לפיכך חייב. מעשה באשה אחת שנדרה שכר לראובן שישדך לה את שמעון שישא אותה. ויש שהיו מדמין לה להא דשמעתא דאין לו אלא שכרו. ושאלו לרבי' שמשון זצ"ל. והשיב וזה לשונו ועוד שאלת על אשה שאמרה אליך לדבר לאיש אחד להנשא לו ושתתן לך מ' דינרין בשכרך בין ירצה בין לא ירצה והיא כופרת שלא נדרה גם אומרת שלא עשית שליחותה ויש שרוצים לדמות הדבר לטול דינר והעבירני דאין לו אלא שכרו וכיון דמנה אין כאן משכון אין כאן לא דמיא להכא דהדבר ידוע שיש בני אדם נשואי פנים ונשמעים איש לחבירו זה יותר מזה דאיכא אינשי דגייסי גבי הדדי ופעמים שנשמע לעצתו יותר מלגדול הימנו וראוי זה לשכירות גדול יותר מאדם אחר שאין נשמע לו כמוהו וגם היא אינה [רוצה] לגלות עצתה לכל אדם והאי צנוע לה טפי גם אין אדם מתבזה לעסוק בדברים הללו בשכר מועט וקודם היה מדבר בחינם שאדם מתבייש ליטול שכר מועט על כן ומבזים אותם השומעים ולא שייך כאן משטה אני בך מידי דהוה אשאר שכירים דעלמא ודמיא קצת לההיא דסוף פ' הזהב [ב"מ נ"א ע"א] דאמר לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין לו עליו אונאה. ולא לראיה גמורה הבאתי כי אם לדמיון בעלמא. ועוד שהאשה אומרת להד"מ אלא משטה אני בך לא קא אמרה וכיון דלא טענה אנן לא טענינן לה כדמוכח סוף פרק זה בורר [סנהדרין כ"ט ע"ב] דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו טענינן ליה אבל משטה אני בך לא טענינן ליה. מיהו אפשר שיש לחלק בין ההיא דזה בורר לההיא דהגוזל בתרא מדקפסיק ותני אין לו אלא שכרו. וצורינו ישלח דברו ויאיר עינינו באורו הגדול ושלום — שמשון בר אברהם זצ"ל. וכך השיב מו' הרב ר' שמחה וזה לשונו. ודאי מעשים בכל יום להרבות בשכר השדכנים וכן כל הסרסורים לפי חיבת המקח והרי הוא ככל פועל ששכר טרחו עומד ונוטל ואין כאן דין אסמכתא כי קונה שכרו בפעולתו דומיא הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון [קידושין ס"ג ע"א] הדבר ידוע שאין (קיל)קולו שוה פרוטה אם לא שיתפייס השלטון על ידו אע"פ שאין בידו להשיב שכר דבורו כמו עשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך דמילי דמזדבני בדינרי ומחמת חיבת המקח מרבה שכר גדול לסרסור על דיבור. צא ולמוד משוק של זונות יש זונה נשכרת בפרוטה ויש זונה נשכרת בד' מאות זהובים. ותנן פ' כל האסורין [תמורה כ"ט ע"א] איזהו אתנן האומר לזונה הילך טלה זה בשכרך אפי' מאה כולן אסורין ולא נאמר דבשכר טורחה בטלה אחד [סגי] ואל תשיבני אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו הרי אע"פ שאינו חייב לשלם קרוי אתנן כי גבי אתנן וכל היכא דאמ' ליה קם ליה בדרבה מיניה ודאי חייב לשלם ואי תפס לא מפקינן מיניה אלא שאין דינו מסור בידינו לדונו בגרמי כמו ביד בני ארץ ישראל לדון בדיני קנסות וחבלות אע"פ שהוא חייב מן התורה. וההיא פ' אלו נערות [כתובות ל"ג ע"ב] איהו לאו משום דלא מחייב אלא משום דקם ליה בדרבה מיניה והיינו דאמר בפרק מרובה [לעיל ע' ע"ב] אע"ג דלענין תשלומין כי תבע ליה בדינא קמן לא אמרי' זיל שלים אפי' הכי כיון דקא מקני ליה בהכי הויא מכירה ואם היה תנאו לתת לו חצי זקוק על מנת שיתפייס לכונסה הרי גמר פעולתו כשנתפייס ואילו היתה מודה לו היתה חייבת לפרוע. מיהו בנדון שלפנינו אין ברור לי אחרי שכופרת לא שכרתיך מעולם.
